מאמרים מאת ברק כהן:
 

"זה מאוד כיף להתקבץ יחד במעגל גדול עם הרבה מתופפים, שיש להם תופים שונים ממקומות שונים בעולם, מאנשים שונים, מתרבויות שונות ומגזעים שונים, אבל כולם מתחברים יחד למעגל, מעגל איחוד, ומנגנים ביחד. זה פשוט סוגר את החלק במוח שמדבר ומדבר, מנתח, מבקר ושופט, שיש לו מחשבות על העבר והעתיד. התיפוף הזה במעגל פשוט עוזר לנו להיות בהווה, ברגע של העכשיו. וברגע הזה של העכשיו, שם אפשר להרגיש בנוכחות של פעימות הלב, והנוכחות של הלב, קצב הלב ופעימותיו מחברות אותך לקצב האוניברסאלי, של כול האנשים במעגל וזה מהדהד לפעימת הלב של האנושות."

(Ba Ba Jubal's)

   

סגירת מעגל

  

דבריו של בה בה ג'ובלס, ריגשו אותי בפשטותם ובשלמותם. התיאור שלו למעגל מתופפים הוא האמיתי והנכון ביותר ששמעתי עד כה בחיי והוא גרם לי להבין את עצמי ואת כול יתר האנשים שמתופפים יחד במעגל הרבה יותר טוב. כבר יותר מ-12 שנים אני הולך לנגן במעגל המתופפים שבחוף התופים, בתל- אביב ואף פעם לא ידעתי להגיד ולהסביר כמוהו מה שורש העניין ומה הסוד שמאחוריו.

החיבור שלי אל המעגל התחיל כשהחבר הכי טוב שלי, איתי, שאינו מתופף בכלל, שאל אותי פעם אחת: "בא לך ללכת לחוף התופים?", כששמעתי  את מילותיו לבי עצר לרגע מלפעום ושאלתי אותו בחזרה: "איזה חוף תופים?", "על מה אתה מדבר?". הוא הסביר לי שבכול יום שישי מגיעים הרבה אנשים לחוף הדולפינריום בתל אביב ומתופפים ביחד. הדבר הזה הכה בי כמו ברק, "האם באמת יכול להיות מקום כזה?", שאלתי את עצמי, " אולי הוא עובד עלי?". הייתי ספקן, מפני שבשבילי עצם הרעיון הזה הוא כמו שתגידו לי עכשיו שיש גן עדן וכולם יכולים לבוא לשם מתי שמתחשק להם. אבל אני בן אדם אופטימי בסך הכול ומלא תקווה והאמנתי לו, כי רציתי שהדבר זה יהיה אמיתי ומציאותי.

 

אני לא זוכר בדיוק את הפעם הראשונה שהגענו לחוף התופים ואת ההרגשה, אבל בטוח שהייתי בהלם מוחלט כשראיתי את התופעה הזו לנגד עיניי וליתר דיוק ראיתי, שמעתי והרגשתי. ליבי החל לבטח לפעום במהירות מואצת כשגופי חש בפעם הראשונה בויברציות העצומות שהפיקו עשרות התופים שעליהם הכו הנמצאים שם, התדרים הנמוכים היו חזקים יותר מכול רמקול שאי פעם תשמעו והם הגיעו רחוק עוד לפני שבעצם ראיתי במו עיני את המתופפים, ראשי החל מסתחרר כשאת אוזניי חתכו הטונים הגבוהים של התופים האפריקאים, שעליהם ניגנו עשרות רבות של אנשים צבעוניים, היפים, מטיילים שחזרו לא מכבר מהודו, צעירים רוחניים, חובבי תיפוף וסתם אנשים רגילים שפשוט נהנו לחבור למעגל הזה ולתופף. למעשה בחוף התופים אף פעם לא היה מעגל של ממש, אנשים היו יושבים על הסלעים של שובר הגלים בעבר ומנגנים, חלקם מתופפים על החוף והיום מנגנים המתופפים למעלה ברחבת האספלט שמעל החוף. לראשונה הרגשתי שיש שם באלגן גדול וכאילו סוף העולם תכף מגיע, לקח לי זמן להתעשת ולהבין שכול זה אינו חלום ולא דמיון פרוע שאני הוזה במוחי.

 

בהתחלה הייתי מגיע לחוף התופים עם רק פעמון פרה גדול שהיה לי, כחלק שהוספתי למערכת התופים שלי (הכלי הראשון שלי הוא בעצם מערכת תופים מודרנית), בעקרון מה שעשיתי איתו היה להחזיק את הקצב לכול אותם עשרות מתופפים, לנגן בשבילם את הפעמה, כדי לעשות סדר לכולם ולפעמים הייתי מנגן איזו וריאציה אפריקאית או ברזילאית על הפעמון, שתפקידה היה להעיר את כולם. במהרה התמכרתי למקום ולהרגשה והייתי מגיע כול שבוע, עם איתי ובלעדיו. הפעמון התחלף בבונגוס (זוג תופי עץ קטנים שמחוברים יחדיו) וכך התחלתי לנגן עם הידיים בפעם הראשונה בחיי, מקצבים אפריקאיים למיניהם ביחד עם כולם והרגשתי שאני חלק מההתרחשות. לבסוף קניתי את הדג'מבה הראשון שלי (התוף האפריקאי הנפוץ בעולם).


גופי ונשמתי התמכרו במשך הזמן לחלוטין לחוויה של מעגל המתופפים, שבה הייתי שותף מלא ללא הפסקה בחוף התופים. גיליתי שם אנשים נפלאים, שלא דיברו הרבה במילים, אבל רצו לחלוק את הכאב והשמחה שלהם דרך התיפוף המשותף. כול השבוע הייתי מחכה שיגיע כבר יום שישי, וכשהוא הגיע עברה בי התרגשות גדולה כמו ילד קטן שמחכה לטיול השנתי. הייתי מגיע לשם בצהריי יום שישי המוקדמים והולך משם בלילה מאוחר, לפעמים בשמונה, בתשע ואפילו עשר ואחת עשרה בלילה. הרגשתי חופש מוחלט ושפשוט אין לי משהו טוב יותר לעשות עם עצמי, אז פשוט נתקעתי במקום כמו מסמר שנעוץ חזק בעץ. פעמים רבות הייתי ראשון המתופפים שהגיע והאחרון שעוזב ובמרוצת השנים זכיתי להכרה מיוחדת בחוף התופים, שעליה אפילו לא חלמתי וכולם היו שמחים לראות אותי כשהגעתי (כך זה היה נראה לפחות). הייתי מנגן שעות ארוכות ברצף כאחוז דיבוק ממש וזה השתלט עלי לגמרי בכך ששעות רבות עברו מרגע שהתחלתי לתופף בלי ששתיתי כלום. אנשים נחמדים שאהבו אותי היו מביאים לי לשתות מים, יין ולפעמים גם קונים לי בירה וההרגשה שלאנשים שאפילו לא יודעים את שמך כול כך אכפת ממך הייתה טובה מכול תיאור שאכתוב כאן וזה פשוט גרם לי להמשיך לבוא ולתופף שם, בגלל החום האנושי שמשך אותי עם אחר פעם. בחום בקיץ, בקור בחורף, תמיד רציתי לברוח לשם, למקום שבו הייתי הכי אני.


בנוסף, כול העיניין הזה של מעגל מתופפים גרם לי ללמוד ברצינות את כול הנושא של התיפוף האפריקאי השורשי והנגינה עם הידיים, להכיר את המקצבים השונים, השירים ותפקידיהם בתרבות האפריקאית. הוקסמתי מהעומק האין סופי של התיפוף ומהמורכבות שיש לנושא הזה. תמיד אהבתי קצב ותיפוף, אך פתאום גיליתי שפה חדשה, שאותה הייתי צריך ללמוד: משפטי פתיחה, תפקידים שונים לאותו המקצב, תפקידים של תופי הבס שהם בעצם העיקר והלב, סולואים מסורתיים, עצירות מפתיעות במהלך התיפוף ועוד. השתתפתי בשיעורים וסדנאות שהעבירו מורים שונים, וגם הוזמנתי לנגן וללוות על תופי הבס הגדולים את המורה שהדריך (איציק נחום, ניר אצבעוני). מאז התקדמתי ולא עצרתי בכול מה שקשור לנגינה בקבוצה ואפילו השתתפתי כמה פעמים בסדנאות אומן (מאסטר קלאס) שהעביר הגראנד מאסטר לתיפוף אפריקאי פאמודו קונאטה ("המלודיסט") שהוא בעצם מושא הערצתי הגדולה ביותר מבין כול המתופפים האפריקאים. גם טסתי לברזיל, מולדת הסמבה וחוויתי חוויות עמוקות, מוסיקליות, תרבותיות ורוחניות שהשפיעו עליי מאוד ושעליהן לא אספר כאן.

 

לסיום, אחזור שוב לחוף התופים ולמעגל המתופפים ואספר לכם שבמשך השנים, החוויה הזו הפכה לשיגעון לא בריא מבחינתי

והפסקתי לבסוף להופיע בחוף, מכול מיני סיבות שהעיקריות היו אכזבה וייאוש ממה שקורה שם (אגו, תחרותיות, אגרסיביות, חוסר

הרמוניה). תמיד קיוויתי שהחוויה שם תהיה מושלמת ושכולם יהיו באמת כמו תוף אחד גדול שמפיק צליל אחד, אך זה לא קרה ופשוט וויתרתי. היום אחרי הפסקה ממושכת שפסקתי מלהגיע, אני שוב בא לנגן שם, כי אני צריך פשוט את הכוח שהחוויה הזו נותנת לי ואני נהנה להיות עם כול האנשים שתמיד באים לשם ואיתם יש לי חיבור בלתי נפרד, איציק, שבזכותו חזרתי שוב ושוב כשרק הכרתי את החוף בהתחלה, נטע, שתמיד נדיבה וטובה אלי, נתי הצעיר ומלא האנרגיה ועוד רבים וטובים. כשאני מגיע לשם עכשיו אני פותח יותר את העיניים למה שקורה שם ולא בא רק כדי שישמעו אותי, אני ניזון מהאנרגיות של כולם ועף איתם לאן שאני רוצה, אני גם לא "שורף"את עצמי עד שלא נשאר ממני כלום ולא קורע את הידיים שלי עד שהן משתתקות מכאב. אני נכנס למעגל, בסבלנות ולא בכוח ולא מתעקש על שום דבר, אני משתדל לקבל את הדברים כמו שהם וליהנות ממה שיש.

 

אנשים נכנסים למעגל ויוצאים ממנו, אך המעגל תמיד נשאר. הוא מתרחב וקטן, אך הוא תמיד יהיה קיים. כשאתם נכנסים

למעגל, זכרו שאתם תמיד תהיו חלק ממנו ושהוא לעולם לא יוכל להיות שלכם, אתם האורחים במקום שלו והוא תמיד יאהב את

כולם בצורה שווה. זה לא משנה אם אתם מתופפים טובים יותר או פחות העיקר שבאתם לשמוח בחלקכם ולקחת חלק בקצב

שמשותף לכולם. 

ברק כהן- 1.12.09

 


 פורים כל השנה J


בארצנו נהוג להתחפש ולשמוח עד דלא ידע פעם בשנה בחג פורים. כולם לובשים תחפושות וחוגגים ללא גבולות, מותר לעשות שטויות ולצחוק, לשמוח ולצהול. כולם אוהבים את חג פורים ומחכים להיות מישהו אחר, גיבור על עם כוחות מיוחדים, מישהו מפורסם שכולם מכירים ומעריצים או דמות מיוחדת מהאגדות. ספיידרמן, מלכת הכוכבים, שחקן כדורגל ידוע או אפילו חייל גיבור. איזה כיף להיות מישהו אחר ליום אחד ולשכוח לכמה זמן מי אנחנו באמת להיות בעולם דמיוני במקום אחר.

דעו לכם שבמקומות מסוימים בעולם ישנם אנשים שמתחפשים לא רק פעם אחת בשנה אלא בכול פעם שעורכים איזה טקס או שמקיימים חגיגה. באפריקה ישנם שבטים שבהם לובשים פרוות של נמרים ועונדים שרשרות מעצמות של חיות, בברזיל מתקשטים האינדיאנים בנוצות צבעוניות של ציפורים וצובעים את הפנים ובסין למשל כמה אנשים ביחד נכנסים לתוך תחפושת גדולה והופכים לדרקון. כשמסתכלים עליהם חושבים שהם חוגגים את פורים כמונו, אבל הם מתחפשים כבר אלפי שנים והתחפושת אצלם הופכת להיות משהו אמיתי שנותן להם כוח, אומץ, חוכמה ותקווה. לתחפושת יש הרבה עוצמה ולכול פרט בתלבושת, בקישוט ובאיפור יש משמעות מיוחדת.

בפעם הבאה שאתם בוחרים תחפושת ולובשים אותה נסו לחשוב למה בחרתם דווקא את התחפושת המסוימת  הזאת ולדמיין מה אתם רוצים להרגיש בתוך הדמות שבחרתם להיות, מה הייתם רוצים לעשות אם אתם הייתם מישהו אחר ומה אתם מרגישים. בסוף כשתורידו אותה עצמו את העיניים ודמיינו שאתם עדיין מחופשים ובפנים עמוק בלב אתם עדיין מרגישים כאילו עדיין חג פורים. 

17.3.11

  מוקדש לגן העוגן בת"אJ